יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

אהלן לכולם

שמחה לראות שאתם עדיין נכנסים למרות שלא עדכנתי את הבלוג לאחרונה.
אני תמיד שמחה לקרוא את התגובות, במיוחד את הרעות :)
אחזור בימים הקרובים, יש למה לצפות,

נשיקות,
נועה.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

והדרת פני אישה

נשים צריכות לעלות מהדלת האחורית של האוטובוס,
אסור להראות נשים בכרזות אחרת שורפים אותן,
אסור לנשים לשיר בפני גברים,
נאסר על נשים להספיד את יקיריהן בהלוויה.


רק...מממ....אתם בטוחים שאתם אוהבים נשים??

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

טלפון חלל!

זה ציפור? זה מטוס? טרנזיסטור? האם זה טלפון חלל?!
קוראים יקרים אתם מוזמנים לנחש באיזה מכשיר משתמשת הבחורה שבתמונה
פרסים לזוכים!

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

הכל יחסי בחיים

למי שדאג ללבנה הקטנה (שכבר איננה פרוצה), מצ"ב תמונת פפרצ'י של לבנה עם חברתה הטובה סביון,
לבנה, אומנם קטנה, אך ראו את עדינותה של סביון!
"הכל יחסי בחיים" (אלברט איינשטיין)
הספרייה המדהימה הזו נמצאת בבית חולים בלב רומא, שימו לב לדימיון המפתיע לסרט היפה והחיה,
כן, יש אנשים שחיים בסרט :) 

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

אני גנובה על לאה לאה לאהההה

 
חום זה בסדר, אבל רק אם אתה אייל גולן

את גם ספורטיבית וגם אלגנטית, אין ספק שהחיים שלך מאד מעניינים! אוייי...אם הקירות היו יכולים לדבר, כמה דחקות רצו (מרתון) בביתי,
הסתובבתי בחדרי שעות ובחיוך מטופש ושיער מנופח טענתי ש...
"אלוהים ברא לי כל כך הרבה דברים שפשוט פאן לי, פאן לי!"
אהבתך למותגים,הדיבור הנסחף, תנועות הידיים, שפת הגוף והעובדה שגילית לעולם את צבעו האמיתי של אייל גולן (חום למי שעדיין לא יודע) יצרה אצלי אנטגוניזם מיידי.
אחר כך כבר היה מאוחר מדי, שללתי במיידית את כל מה שעשית,
להביא ילדים בגיל מבוגר,מסיבות הראוותנות, מנוי לקוסמטיקאית ושאר פעילויות רק הוכיחו לי שאני בחורה עקבית.


כשלקחת את ניקול (מעולם לא הייתה בבסיס צבאי) ריידמן לעמק יזרעאל על מנת לבקר בבסיס שבו שירת אביך מצאתי בך שמץ של חמלה, התרפקות על זכרון האב, במיוחד היות והמקום מסמל גם עבורי תקופה נפלאה, אחך כך נסעת לבית אימך, במטרה לתעד מעט מן האישה ששרדה את השואה ואת ניסוייו של חלאה בדמות אדם.
נראה היה כי באמת כוונותיך היו טהורות,
לא ניהלת איזה דיאלוג אינטלקטואלי עם אביך כותב הספרים (ענבר),
לא הפקדת את אימך למשרת על התינוקת (ניקול)
או גערת בה ליד ביתך (דפנה),
את הגעת כי רצית לישמוע, להשמיע ולנצור את סיפורה של אימך.
פתאום גיליתי כמה כבוד יש בך להוריך, כמה אני מסכימה איתך, וכמה ריגשת אותי.
ואולי באמת "פאן לך" כי הורייך לימדו אותך מה זה שבאמת "לא פאן",
וכמו שאמך אמרה "תמיד הודתי לאלוהים".
אז זה מטבעך להודות, על מה שיש ועל מה שאין.
אבל...
אם כבר מדברים על "להודות", מדוע אינך מודה על כל יום שעובר?
וכמו שאמרת "המלחמה אצלי היא לא מלחמה שאני נלחמת באנשים"
את נלחמת בדבר החשוב ביותר - בעצמך.
אני מסכימה שטיפוח של אישה הוא דבר חשוב מאד,
מניקור, מספרה, מתיחות, הזרקות, ספורט,הכל - בגבולות.
לשעון הביולוגי יש תפקיד בחיים שלנו,
זה לא סתם שלא שנשים יכולות להביא ילדים עד גיל מסויים,
זה עבורנו,
מגיע היום שבו תפקידנו הוא להוריד הילוך ולקצור את פירות עמלנו.
לא סתם נבראנו רק עם שתי ידיים, ושתי רגליים
גם לקמטים בחיים שלנו יש תפקיד,
לסמן עוד זמן שעבר בחיינו, להודות על עוד חוויה.
לאה, אני עדיין לא שם, אבל אני מקווה להגיע יום אחד,
הזיקנה מספרת שעברת הרבה, כל קמט הוא עוד סיפור,עוד חוויה, עוד צחוק ועוד בכי,

ובהיותי בחורה נוסטלגית ושורשית לא יכולתי להמנע מהשוואה לאמנו לאה, אמנם בתוכנית את אחת משש ולא מארבע,
אך ישנן נקודות ממשק לא מעטות, לאה התנ"כית מייצגת את המאבק על החיים, על מה שחשוב לה, מצייגת את האישה הדחויה (יעקב רצה את רחל) אך מנגד גם את זו שהצליחה, שהרי רוב עם ישראל הינו מצאצאיה של לאה.
כוחה של לאה הוא לא רק בפוריותה (או במבחנתה) אלא גם באנושיות ולכן נאמר עליה "עיניה רכות", כמוך.
לאה התנ"כית אף יולדת בן ומודה לאלוהים ועל כן יקרא שמו "יהודה", ראי כמה סימבולי!!!

אז לאוש (התקרבנו, אל תגידי שלא...) מי יתן ותמיד יהיה לך רק "פאן פאן פאן"כמו שאומרת חברתך טלי (ריקליס) היידה ברה!

כן, אני יודעת שקצת קדחתי ואולי אתם חושבים שזה שטחי,
אבל היה לי ממש כיף לכתוב את הפוסט הזה,

שיהיה לכולנו סופ"ש מלא בפאן פאן פאן והיידה ברה!

נשיקות ו....שיר בהפתעה! :-)



נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד


צפייה בסדרת טלוויזיה אופנתית ולא עמוקה במיוחד (אתם וודאי מנחשים) שיגרה אותי לעברי.
בסדרה צולם הבסיס הצבאי שלי.
נזכרתי איך כהייתי קצינה צעירה, חברה שלחה לי טבלת תפקידים שמתפנים בחיל האוויר.
סתם, בכדי לראות...
הייתי אז כבר רגל אחת בחוץ, חודשיים לשחרור.
ובדרך לא דרך,
מצאתי עצמי ברכבת בדרך לצפון הארץ מצויידת בחצי כריך חלומי מלחם קל דגנים בלי מלפפון חמוץ.
הרכבת הייתה נוראית, לא היה מזגן (האם רק לי עלתה אסוציאצייה מחרידה בקריאת שורה זו?!)
אולם תחושת ההגשמה העצמית המממשת ובאה, גרמה לי להתעלם מגבינת השמנת שנמרחה עליו תוך כדי שהדרתי שיבה ברכבת.
הבטתי שמאלה וראיתי איך תל אביב המעויירת הופכת אט אט לקו כחול של ים, אח"כ עצרנו בתחנות השונות,
ירדתי בתחנת חיפה, שעבור ראשל"צית הרגישה לי באותם ימים כמו קצה העולם.
משם אוטובוס לבסיס רמת דוד.
אח"כ גיליתי שיש דרך קצרה בהרבה שגם עוברת באליכין (שם תמיד קיוויתי שיעלה בועז מעודה:)
הבסיס ירוק, עמוס בעצי אקליפטוס, מבנים מוזרים, מדים בהירים וסרבלי עבודה.
איך שנכנסתי לשם, טרם ראיון הקבלה - היה לנו ברור שנועדנו זה לזו.
לא רק שאני והעמק זו הייתה אהבה ממבט ראשון אף התפקיד היה מאתגר, חיילים מעניינים ואנשים מקסימים, צחוקים ועבודה על השעות הקטנות של הלילה, קסטות של 54 קלוריות, הפי היפו בשקם, וחברות אמת שמלוות אותי עד היום.
אני אוהבת להתרפק על נוסטלגיות.זה רע?!

במקרה אמש צפיתי בסרט "חצות בפריז" של וודי אלן, בו הגיבור הנוירוטי והפסיבי מתאהב בפריז של שנות העשרים, במסגרת התאהבותו נפגש עם אמנים מהשורה הראשונה (המינגוואי, פיקאסו, סלוודור דלי ושות') פוגש אף בחורה יפייפיה שבאחת משיחותיהם מציינת בפניו שהייתה שמחה לחזור לתקופת הרנסנס.
כך, וודי אלן כמו שרק וודי אלן יודע, מערער את יסודות המחשבה הראלית,
אני מתקשה להיזכר האם בעת שירותי הצבאי ידעתי/הרגשתי שזו תקופה שאתרפק עליה?
האם זה גם מתרחש ברגעים אלה ממש?
האם יום יבוא ואאנח בסיפוק על תקופתי כסטודנטית לרפואה באיטליה שמבלה את ימיה בספרייה שאין בה ספרים??

אז החלטתי לכתוב על הווה,
וזה מה שיצא...

ומילה אחת לגבי מעושרות (לא יכולתי להתאפק)
אם לאתי יש כ"כ הרבה כסף...
שתקנה סטייליסט שיעיף לה את המשקפיים האלו לאלתר!
ואני היחידה שניקול לא נראת לה אמינה במיוחד?!
דפנה (המהממת) הזו חיה בסרט לא?! מעניין מה שרון רובינשטיין הייתה אומרת על זה...?

עד כאן להיום,
שולחת לכם ים של נשיקות,
אוהבת,

אההה, וכמעט שכחתי, שיר ברוח הנוסטגיה - דינה ברזילי

יום שבת, 10 בדצמבר 2011

הישראלית המכוערת

רומא, יום ראשון,טרום חג המולד, עצי אשוח בכל חור, אווירת חג מהולה בשופינג...
בעודי מחפשת בגדים בבניין זארה שבויה דל קורסו (רומא),
הבטתי בבגדים שהיו מונחים על הקולבים.
ולאחר מכן, פשפשתי מעט בחולצות שהיו מונחות על הסטנד.
בסמוך אליי, ניצבה לה אישה אחת.
בערך בשנות השלושים,
נעלה נעלי ספורט ממותגות,
לבשה טרנינג בז' שדמה לסרבל טיסה,
שיער אסוף בקוקו נמוך ברישול,
ללא טיפת איפור, ספק קרם פנים.
היא הייתה קרובה אליי יחסית.
התחלתי להרהר לעצמי,
"בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה,
אוף...בדקתי שהחבר שלי רחוק, שגם אם זה זה, שלא יראה...
בבקשה לא... חשבתי שכבר עברנו את הימים האלה..."

האישה לפתע פתחה את פיה וצרחה:
"אבי!!! אבי!! בוא תראה את החולצות פה!"

ידעתי שהיא ישראלית!
ידעתי! ידעתי! ידעתי!!!
כך כל נבדלת מהנוף האירופאי המושלם.
מעצבנת אחת!
לא היית מעזה להוציא את קצה חוטמך בסרבל טיסה שכזה באדמת הקודש.
אז למה את מרשה לעצמה להסתובב כך בבירה האירופאית?
בגלל שאינך מכירה אף אחד?!
בגלל שאת לא מצטלמת ומעלה לפייסבוק?! 
בואי נודה בזה, לא מדובר על עניין של כסף, רק של אסתטיקה מינימלית.
אני קוראת לסדר את כל הישראלים שחושבים לשהגיע לרומא פרושו ללבוש בגדים שאיתם יוצאים לטְרֶקִים!
כאלה שלא אכפת לכם אם יקרעו או יתבלו.
הטיול של אחרי צבא, עבר...עבר!!!

לטיפולכם המסור אודה,
אוהבת,
נועה.







יום שני, 5 בדצמבר 2011

לא נגענו!:)

הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות

האיזורים הכחולים

"מזל טוב, עד 120" היא ברכת יומולדת השגורה בפינו.
אולם, האם לרגע תהינו מה ניתן לעשות על מנת להאריך את תוחלת החיים?
בארבע איזורים בכדוה"א תוחלת החיים של רוב התושבים נושקת למאה שנים.
דן בוטנר,לשעבר כתב בנשיונל גאוגרפיק,מחנך, סופר ונואם יצא למחקר ברחבי העולם על מנת לפצח את סוד אריכות הימים של תושבי האיזורים "הכחולים" (אגב,המושג "איזור כחול" נולד היות מיפוי האיזורים הנ"ל בעט כחול)
לאחר סדרה של בדיקות ושאלונים בוטנר וחוקריו הגיעו למסקנה כי בכל מקום מספר דברים משתנים אולם הבסיס קבוע.
איך איך חיים עד 120 שנים?
מצ"בים מספר לינקים מעניינים במיוחד.


קצת על המחקר מסקנותיו והישגיו

10 עובדות על אריכות ימים

שיר נוסטלגי במתנה! כנסו! מעלה חיוך ומזכיר נשכחות=)


הבגד שלה מתאים לרקע של הבלוג, סבתא זפטא!



יום רביעי, 30 בנובמבר 2011

לוחית רישוי זוגית? דרך צלחה!

זיהום האוויר הרומאי הולך וגובר, והממשל מגביל את תושבי העיר בשימוש בכלי רכב.
ביום חמישי בין השעות 900-1300 וכן מ-1600 עד 2100 רשאים התושבים להישתמש רק במכוניות בעלות לוחית זיהוי שמסתיימת בסיפרה זוגית, ביום שישי שלמחרת רק מכוניות שלוחית הזיהוי מסתיימת בסיפרה אי זוגית.

אז מה זה בעצם תקן האירו? בשתי מילים מבטיחה לא לחפור...
 הכל החל היום בהיר בתחילת שנות התשעים בה החליט האיחוד האירופי על תכנית להגבלת פליטת הגזים  הרעילים ממכוניות. אין מדובר בגזים שגורמים להתממות כדוה"א אלא גזים רעילים הגורמים לתחלואות.

לסיכום,
שמחה לשמוע שהאיחוד האירופי הוא קצת יותר ממטבע ודגל משותף, יוזמה מבורכת...מי שלא תוכל לתרום ליוזמה היא לבנה, שתבלה מחר את יומה במוסך.

נשיקות:) 
לינק לכתבה המלאה ב-לה רפובליקה



יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

מזל שיש GPS


אחרת באמת לא היינו מוצאים את הקולוסיאום


החולצות של דויד ועזרא כובשות את העולם

לאחרונה, במסגרת ישיבתי הממושכת בבתי הקפה הבחנתי כי גברברי תל אביב התלבשו להם בתלבושת אחידה ויש המגזימים - "מדים". כבחורה, תופעה בה שתי בנות לובשות את אותו הבגד היא בגדר סקנדל, אולם לא נראה שלבני ישראל ישנה בעיה ספציפית עם המצב ואף אותן חולצות הטריקו שהם מתהדרים בהן מהוות סמל סטטוס חדש לא פחות מאייפון ארבע.
 



אָבֶּר...מה?! אָבֶּרקרוֹמבִּי
מעט מהרשת על המותג שרובנו מכירים ומתקשים להגות את שמו בפעם הראשונה.
מדובר במותג יוקרתי אמריקאי שנוסד על ידי דיויד אברקרומבי ועזרא פיץ בשנות התשעים של המאה ה-19.
החברה החלה כחברה לבגדי ספורט, ועם שינויים בהנהלה הפכה לאייקון אופנה מוביל, תחילה לבגדי נשים וכיום משווקת בגדים לגברים ונשים שקהל היעד המוגדר הוא בין הגילאים 18-22 כמו כן, מחזיקה בבעלות על חברות נוספות כדוגמת הוליסטר, גילי היקס ועוד.
בשנים האחרונות החברה שומרת על פרופיל גבוה במיוחד בהיבטים שליליים וחיוביים כאחד.
מחד גיסא, מבצעת החברה ויוזמת פעילויות התרמה ואירועי פילנתרופיה מחממי לב ומאידך מיוחסות לה שמועות עיקשות על גזענות, אי העסקת אנשים "לא יפים" ומעוררת בחילה בשיווק בגדי ים עם חזיות מרופדות לילדות בנות 7.


מוכר! שפר הופעתך
מדיניות החברה מוגדרת כ"מדיניות תראה" “look policy”, במסגרת הסדר ראשון מסוגו התחייבה החברה לשלם לא פחות מ-2.2 מיליון דולרים עקב טענת עובדי החברה שעליהם לרכוש וללבוש בגדים של החברה בזמן עבודתם (!) והחברה אף התחייבה לפצות את עובדיה בדימוס. לא רק שעובדי החברה נדרשו לרכוש את "מדיהם". טענות רבות נשמעות כי העובדים משמשים כ"בובות אנושיות" ולכן נבחרים בקפידה (דבר שהעלה את מפלס העצבים של קבוצות שונות כגון: אפריקאים אמריקאים, היספאנים, אסיאתים אמריקאים ועוד שתבעו את החברה) החברה מקפידה על העסקה של צעירים יפים, ובכל שנה אף בוחרת כמה מהם על מנת לשמש כמודלים בקמפיינים של החברה.
בין תביעות כנגד החברה ניתן למנות תביעתה של עובדת מוסלמית שפוטרה לאחר שהתעקשה לעבוד עם חיגאב (כיסוי ראש דתי), תביעה בגין אפליה הגישה המוכרת ריהם דין בת ה-22 שלכאורה הוכנסה למחסן החנות ונתבקשה ללבוש סוודר עם שרוולים ארוכים כדי לכסות את הזרועה התותבת, ובנוסף תביעה של  צמד אחיות אמריקאיות שהאחת סובלת
ממוגבלות שיצאו מהחנות בבושת פנים לאחר שלא הורשו להיכנס יחד לתא המדידה ע"מ שהאחת תסייע לשניה.

ריהם דין, בת 22 עם יד מלאכותית
הלוחמה בזיופים
כמעט כמו כל דבר מבוקש, החברה מתמודדת עם מספר עצום של זיוף מוצריה, עקב כך בשנת 2006 השיקה החברה תוכנית הגנה על מנת להילחם בתופעה. מוקד הבעיה היא בעיקר בדרום מזרח אסיה, עם דגש מיוחד על המקומות כגון טייוואן, סין, הונג קונג, יפן וקוריאה .
החברה שכרה את שירותיים של הכוחות משפטיים ברחבי העולם ובראש התוכניות עומד לא פחות מיו״ר לשעבר של הלשכה הפדרלית באף בי איי בעל 13 שנים באכיפת חוק.
במסגרת התוכניות, החברה מעודדת לקוחות לקנות בחנויותיה האותנטיות ולדווח על זיופים, עיקר הפעילות הוא ביטול אספקת מוצרים מזוייפים.


דוגמוכרים בפעולה


מבט פנים

"מי צריך מוח שיש לך את אלה?!"
הכיתוב הנ"ל על חולצת טריקו נשית גרם למספר נשים לא קטן לצאת לחרם במחאה כנגד החולצות היות והן מציגות את הנשים באור שלילי, אברקרומבי התנצלה.

מלבושים זה דבר חשוב, זה הרושם הראשוני שאנו עושים מבלי להוציא כל מילה, דרך של ביטוי אישי מהולה בנטייה חברתית. אני מאמינה שבדיוק כמו ש"אישה נאה וכלים יפים מרחיבים דעתו של אדם" כך גם חולצה מחמיאה או נעל עשויה היטב, ולכן נטייתי הטבעית היא לרכוש בגדים והרבה.
אינני מכירה את הסיפור מאחורי זארה ושותפותיה לשוק,אבל אני מניחה שבחובן של כולן ישנו מבחן של תביעות לא מחמיאות במיוחד, אולם תהיתי אם גברברי ישראל המתהדרים בחולצות יודעים שעל חולצתם מודפסים שמות משפחה של שני בחורים יהודיים? לעיתים אני תוהה, אם היה כתוב על החולצה "דויד ועזרא" האם בכל זאת הייתם רוכשים אותה בכזו שמחה?
אין לי דבר אישי כנגד אברקרומבי, חלילה, אולם אני מסרבת להתהדר בחולצת טריקו במחיר מרקיע שחקים וזה בכלל לא קשור לכל מה שצויין לעיל.
אני מסרבת לעמוד בתור על מנת להיכנס לחנות, כלקוחה אני מוצאת שעל החנות לשרת אותי ולא אני את צריכיה של החנות ביצירת תור אינסופי.
בתור חובבת שופינג מושבעת, חנויות הן חוויה, העיצוב, הריח, המוכרים, האווירה, אולם אל לנו לשכוח שאנו כלקוחות יוצרים את המותג (אינני יכולה לא  לציין שחנויות החברה, יפות בצורה בלתי רגילה, מעוצבות למשעי בחנות ריחות נפלאים שמורגשים גם כמה מטרים מחוצה לה)
ובדיוק כמו במשחק המינים, בו הרחוק והבלתי מושג, קורץ יותר, אנו חורגים מאופיינו הישראלי והחצוף על מנת לעמוד בתור לחנות, וממתינים בסבלנות שיגיע תורנו על מנת לשלם כסף, ולא מעט.

תור בפתיחת החנות בקופנהגן, דצמבר 2010

 
נ.ב
אני מתנצלת מראש בפני כל מי שכבר קרה את הפוסט בעבר,מדובר בפוסט שפורסם בבלוג הקודם ז"ל

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

נעצר גוזז הזקנים!

כפי הנראה אחרי זמן רב שלא קראתי בעברית, נתקלתי בכותרת הנ"ל היום בבוקר.
הייתי מזועזעת חלוטין, תחילה,לא רציתי אפילו להמשיך לקרוא את הכתבה, איך הוא גוזר את הזְקֶנִים?!
הם חיים כשהוא גוזר אותם? מה בדיוק יש לעשות עם זְקֶנִים גזורים?
שנייה אח"כ התאפסתי שזו אותה טעות נפוצה כמו שרעבים וקוראים חייל שְנִיצֵל (=חייל  שֶנִיצָל).
כת האימיש זכורה לי מאחת העונות של האנטומיה של גריי, כשמגיעה בחורה חולת סרטן ברחם
שמסרבת לקבל טיפול רפואי.
כבר אז הופתעתי למראה הוריה של הבחורה לבושי שחורים עם כובעים שחורים רחבי שוליים.
בכת האימיש הגברים עוסקים בגידול בע"ח ובחקלאות ואילו הנשים עובדות במטבח שעות ארוכות היות והוא נטול חשמל, הם נוהגים בכרכרות עם סוסים, מקפידים על שיחות מעמיקות ומפגשי פנים מול פנים ולכן אינם מחזיקים טלפונים,אינם אוכלים בנוכחות זרים היות ואוכל הינו טקס דתי המיועד לחברים שבכת בלבד, הכלות תופרות לעצמן את שמלת הכלולותיהן בצבע כחול, כמו כן, הגברים מחוסרי שפם אך מזוקנים (!) ואילו הנשים מיום חתונתן ולא מסתפרות.
והכי חשוב, היכן שלא יהיו אינם מוכנים לקבל כל שירות או תקציב מהמדינה, אינם מקבלים דמי אבטלה, רווחה וביטוח רפואי.

אמיש שניצח בתחרות הזקן המקורי


לסיכום,
ניתן לראות כי אין שוני מהותי ביננו לבין כת האימישים.
במיוחד אם נשווה אותם לחרדים.


שבת שלום.

הכתבה ב-ynet

שבוזת היפוקרטס

בניסיון לשחזר את כל מה שמחקתי בטעות מבלוגי.
רחוב היפוקרטס הינו רחוב המוביל אל אוניברסיטת "לה ספיאנצה" ברומא.
מדובר ברחוב לא ארוך במיוחד (בערך 600 מטרים) ובו לפחות 4 פיצריות.
באחד הימים מצאתי את מוכר הפיצה במיתון נוראי שגרם לו לפצוח בקריירת סולו כנגן אקורדיון.
לשמיעתכם -

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

לבנה הפרוצה:(

לפני דקות בודדות מישו פרץ את לבנה (סמרט לבנה ומושלמת)
בתמימותי חשבתי כי פריצת מכוניות לצרכי גניבת הרדיו עברה מהעולם.
חלפו להם יחד עם החותלות, מכנסי העור והבנדנות של שנות ה-80.
היום יש אייפונים, ארנקים, תיקים יוקרתיים...
אז למה? למה? למה? למה נגעת בלבנה?!
וסבבה לגנוב, אבל למה לשבור הכל?!
ורק שתדע, שברכב שכחנו גם כדור שוקולד, מפנק כזה...
כדור שוקולד שלא נעשה מהשאריות שנותרו במאפייה.
אחד כזה שעשו אותו במיוחד, שנולד כדור שוקולד.

אלימות לשמה...לבנה הקטנה פרוצה




אם היית עוצר לרגע לחשוב, אולי היית נהנה גם מהנ"ל.












אין חדש תחת השמש

לפתע במקלחת,
תחת המים הקולחים,
כששניהם מעורטלים
נפגשו :הפרצוף והתחת.
אמר הפרצוף בפליאה כעוסה :
... כיצד אתה תחת
נראה כה חלק ,
כה צעיר וגאה,
הלא אנחנו בני גיל זהה ?

ענה התחת בשיא הכנות לפרצוף הזועם מקנאה:
למרות שלעיתים צפוף לי קמעה,
אני חי את חיי ללא צער, ללא דמעה.
אני לא מתרגש ,לא כועס לא נוטר ,
לא מנסה ,ולא משתדל
להיות התחת החשוב ביותר-
ולכן... קמטים אינני צובר.
ואילו אתה ..

רודף ללא הרף בריצה טרופה
אחר הכבוד וההכרה
אפך דוחף למרחקים
שולח לכל עבר חיוכים
מתרפס בפני הזרים
ומשחק ת'משחקים...
אני ...צופה על המתרחש, ומפריש תמיד בכיף!!!

מוסר השכל המתבקש
[ וקבלו אותו בנחת ]
כשתחרבן על העולם
אז פרצופך יהיה חלק כמו... התחת
 
מוקדש לסיגל גרינפלד האחת והיחידה.
אוהבת אותך.

יום שני, 21 בנובמבר 2011

מס גולגולת


כיאה לימים בהם מזג האוויר מאפשר, יצאתי לשיטוטי ברחבי בירת המגף, קשה היה שלא להבחין בטרנד חולף אך שווה התייחסות - גולגולות.
הן בצבצו אליי מכל מקום,דוכנים וחנויות, כולן הציגו צעיפים בשלל צבעים מעוטרים בהדפסים, חולצות טריקו ושאר תכשיטים משובצים אבנים מנצנצות, קושטו כולן בגולגולות ושלדים, קשה היה להישאר אדישים.
כסטודנטית לרפואה קשה לומר שלא חשתי הזדהות אדירה עם התופעה, לא עוד שיעורי אנטומיה או במקרה האחר סמל  גותי אלא סמל מסחרי ומצליח!



אז מיהו האיש שהמציא את הג(ו)לג(ו)ל(ת)?

אלכסנדר מקווין, מעצב אופנה לונדוני, נודע בזכות עיצוביו הדרמטיים,הראוותנים ויוצאי דופן שזכו להערכת מבקרי האופנה.
תצוגותיו הראשונות עיצבו את תדמיתו כמעצב שנוי מחלוקת על ידי שימוש במאפיינים סאדו-מזוכיסטיים ומיזוגניים (של שנאת נשים) כדוגמא שימוש באשה בעלת רגלי פרוטזה כדוגמנית,רובוט המתיז צבע בפראות על שמלה או מכנסיים אותם כינה bumsters (כינוי באנגלית לזונות ממין זכר).
מקווין היה אחד ממעצבי האופנה הצעירים ביותר בבריטניה שזכה בפרס המעצב הבריטי של השנה, בו זכה ארבע פעמים. בזכות עבודתו זכה בתואר האבירות CBE וכן בתואר מעצב האופנה הבינלאומי של השנה לשנת 2003‏.
נכון לסוף שנת 2007 פעלו תחת המותג אלכסנדר מקווין בוטיקים בלונדון, לוס אנג'לס, מילאנו, ולאס וגאס.
בלקוחותיו ניתן למנות את הידועניות ניקול קידמן, פנלופה קרוז, שרה ג'סיקה פרקר, וריהנה.
ליידי גאגא לובשת את בגדי מקווין לעתים קרובות במופעיה.

ליידי גאגא בשמלות בעיצוב של אלכסנדר מקווין

באופן אירוני עצוב ומצמרר, מקווין נמצא ללא רוח חיים בביתו בבוקר ה-11 בפברואר 2010, כפי הנראה מדובר בהתאבדות (כשבוע אחרי שאמו נפטרה).
בית האופנה על שמו ממשיך לפעול בלעדיו ,שרה ברטון, המעצבת הראשית של בית האופנה אלכסנדר מקווין עיצבה את שמלת הכלה של קייט מידלטון, שמלה דומה מאוד לזו שלבשה גרייס קלי ביום בו נישאה לנסיך ראנייה ממונקו.

קייט מידלטון ביום חתונה וליידי גאגא - מצא את ההבדלים