יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

אהלן לכולם

שמחה לראות שאתם עדיין נכנסים למרות שלא עדכנתי את הבלוג לאחרונה.
אני תמיד שמחה לקרוא את התגובות, במיוחד את הרעות :)
אחזור בימים הקרובים, יש למה לצפות,

נשיקות,
נועה.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

והדרת פני אישה

נשים צריכות לעלות מהדלת האחורית של האוטובוס,
אסור להראות נשים בכרזות אחרת שורפים אותן,
אסור לנשים לשיר בפני גברים,
נאסר על נשים להספיד את יקיריהן בהלוויה.


רק...מממ....אתם בטוחים שאתם אוהבים נשים??

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

טלפון חלל!

זה ציפור? זה מטוס? טרנזיסטור? האם זה טלפון חלל?!
קוראים יקרים אתם מוזמנים לנחש באיזה מכשיר משתמשת הבחורה שבתמונה
פרסים לזוכים!

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

הכל יחסי בחיים

למי שדאג ללבנה הקטנה (שכבר איננה פרוצה), מצ"ב תמונת פפרצ'י של לבנה עם חברתה הטובה סביון,
לבנה, אומנם קטנה, אך ראו את עדינותה של סביון!
"הכל יחסי בחיים" (אלברט איינשטיין)
הספרייה המדהימה הזו נמצאת בבית חולים בלב רומא, שימו לב לדימיון המפתיע לסרט היפה והחיה,
כן, יש אנשים שחיים בסרט :) 

יום שישי, 16 בדצמבר 2011

יום חמישי, 15 בדצמבר 2011

אני גנובה על לאה לאה לאהההה

 
חום זה בסדר, אבל רק אם אתה אייל גולן

את גם ספורטיבית וגם אלגנטית, אין ספק שהחיים שלך מאד מעניינים! אוייי...אם הקירות היו יכולים לדבר, כמה דחקות רצו (מרתון) בביתי,
הסתובבתי בחדרי שעות ובחיוך מטופש ושיער מנופח טענתי ש...
"אלוהים ברא לי כל כך הרבה דברים שפשוט פאן לי, פאן לי!"
אהבתך למותגים,הדיבור הנסחף, תנועות הידיים, שפת הגוף והעובדה שגילית לעולם את צבעו האמיתי של אייל גולן (חום למי שעדיין לא יודע) יצרה אצלי אנטגוניזם מיידי.
אחר כך כבר היה מאוחר מדי, שללתי במיידית את כל מה שעשית,
להביא ילדים בגיל מבוגר,מסיבות הראוותנות, מנוי לקוסמטיקאית ושאר פעילויות רק הוכיחו לי שאני בחורה עקבית.


כשלקחת את ניקול (מעולם לא הייתה בבסיס צבאי) ריידמן לעמק יזרעאל על מנת לבקר בבסיס שבו שירת אביך מצאתי בך שמץ של חמלה, התרפקות על זכרון האב, במיוחד היות והמקום מסמל גם עבורי תקופה נפלאה, אחך כך נסעת לבית אימך, במטרה לתעד מעט מן האישה ששרדה את השואה ואת ניסוייו של חלאה בדמות אדם.
נראה היה כי באמת כוונותיך היו טהורות,
לא ניהלת איזה דיאלוג אינטלקטואלי עם אביך כותב הספרים (ענבר),
לא הפקדת את אימך למשרת על התינוקת (ניקול)
או גערת בה ליד ביתך (דפנה),
את הגעת כי רצית לישמוע, להשמיע ולנצור את סיפורה של אימך.
פתאום גיליתי כמה כבוד יש בך להוריך, כמה אני מסכימה איתך, וכמה ריגשת אותי.
ואולי באמת "פאן לך" כי הורייך לימדו אותך מה זה שבאמת "לא פאן",
וכמו שאמך אמרה "תמיד הודתי לאלוהים".
אז זה מטבעך להודות, על מה שיש ועל מה שאין.
אבל...
אם כבר מדברים על "להודות", מדוע אינך מודה על כל יום שעובר?
וכמו שאמרת "המלחמה אצלי היא לא מלחמה שאני נלחמת באנשים"
את נלחמת בדבר החשוב ביותר - בעצמך.
אני מסכימה שטיפוח של אישה הוא דבר חשוב מאד,
מניקור, מספרה, מתיחות, הזרקות, ספורט,הכל - בגבולות.
לשעון הביולוגי יש תפקיד בחיים שלנו,
זה לא סתם שלא שנשים יכולות להביא ילדים עד גיל מסויים,
זה עבורנו,
מגיע היום שבו תפקידנו הוא להוריד הילוך ולקצור את פירות עמלנו.
לא סתם נבראנו רק עם שתי ידיים, ושתי רגליים
גם לקמטים בחיים שלנו יש תפקיד,
לסמן עוד זמן שעבר בחיינו, להודות על עוד חוויה.
לאה, אני עדיין לא שם, אבל אני מקווה להגיע יום אחד,
הזיקנה מספרת שעברת הרבה, כל קמט הוא עוד סיפור,עוד חוויה, עוד צחוק ועוד בכי,

ובהיותי בחורה נוסטלגית ושורשית לא יכולתי להמנע מהשוואה לאמנו לאה, אמנם בתוכנית את אחת משש ולא מארבע,
אך ישנן נקודות ממשק לא מעטות, לאה התנ"כית מייצגת את המאבק על החיים, על מה שחשוב לה, מצייגת את האישה הדחויה (יעקב רצה את רחל) אך מנגד גם את זו שהצליחה, שהרי רוב עם ישראל הינו מצאצאיה של לאה.
כוחה של לאה הוא לא רק בפוריותה (או במבחנתה) אלא גם באנושיות ולכן נאמר עליה "עיניה רכות", כמוך.
לאה התנ"כית אף יולדת בן ומודה לאלוהים ועל כן יקרא שמו "יהודה", ראי כמה סימבולי!!!

אז לאוש (התקרבנו, אל תגידי שלא...) מי יתן ותמיד יהיה לך רק "פאן פאן פאן"כמו שאומרת חברתך טלי (ריקליס) היידה ברה!

כן, אני יודעת שקצת קדחתי ואולי אתם חושבים שזה שטחי,
אבל היה לי ממש כיף לכתוב את הפוסט הזה,

שיהיה לכולנו סופ"ש מלא בפאן פאן פאן והיידה ברה!

נשיקות ו....שיר בהפתעה! :-)



נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד


צפייה בסדרת טלוויזיה אופנתית ולא עמוקה במיוחד (אתם וודאי מנחשים) שיגרה אותי לעברי.
בסדרה צולם הבסיס הצבאי שלי.
נזכרתי איך כהייתי קצינה צעירה, חברה שלחה לי טבלת תפקידים שמתפנים בחיל האוויר.
סתם, בכדי לראות...
הייתי אז כבר רגל אחת בחוץ, חודשיים לשחרור.
ובדרך לא דרך,
מצאתי עצמי ברכבת בדרך לצפון הארץ מצויידת בחצי כריך חלומי מלחם קל דגנים בלי מלפפון חמוץ.
הרכבת הייתה נוראית, לא היה מזגן (האם רק לי עלתה אסוציאצייה מחרידה בקריאת שורה זו?!)
אולם תחושת ההגשמה העצמית המממשת ובאה, גרמה לי להתעלם מגבינת השמנת שנמרחה עליו תוך כדי שהדרתי שיבה ברכבת.
הבטתי שמאלה וראיתי איך תל אביב המעויירת הופכת אט אט לקו כחול של ים, אח"כ עצרנו בתחנות השונות,
ירדתי בתחנת חיפה, שעבור ראשל"צית הרגישה לי באותם ימים כמו קצה העולם.
משם אוטובוס לבסיס רמת דוד.
אח"כ גיליתי שיש דרך קצרה בהרבה שגם עוברת באליכין (שם תמיד קיוויתי שיעלה בועז מעודה:)
הבסיס ירוק, עמוס בעצי אקליפטוס, מבנים מוזרים, מדים בהירים וסרבלי עבודה.
איך שנכנסתי לשם, טרם ראיון הקבלה - היה לנו ברור שנועדנו זה לזו.
לא רק שאני והעמק זו הייתה אהבה ממבט ראשון אף התפקיד היה מאתגר, חיילים מעניינים ואנשים מקסימים, צחוקים ועבודה על השעות הקטנות של הלילה, קסטות של 54 קלוריות, הפי היפו בשקם, וחברות אמת שמלוות אותי עד היום.
אני אוהבת להתרפק על נוסטלגיות.זה רע?!

במקרה אמש צפיתי בסרט "חצות בפריז" של וודי אלן, בו הגיבור הנוירוטי והפסיבי מתאהב בפריז של שנות העשרים, במסגרת התאהבותו נפגש עם אמנים מהשורה הראשונה (המינגוואי, פיקאסו, סלוודור דלי ושות') פוגש אף בחורה יפייפיה שבאחת משיחותיהם מציינת בפניו שהייתה שמחה לחזור לתקופת הרנסנס.
כך, וודי אלן כמו שרק וודי אלן יודע, מערער את יסודות המחשבה הראלית,
אני מתקשה להיזכר האם בעת שירותי הצבאי ידעתי/הרגשתי שזו תקופה שאתרפק עליה?
האם זה גם מתרחש ברגעים אלה ממש?
האם יום יבוא ואאנח בסיפוק על תקופתי כסטודנטית לרפואה באיטליה שמבלה את ימיה בספרייה שאין בה ספרים??

אז החלטתי לכתוב על הווה,
וזה מה שיצא...

ומילה אחת לגבי מעושרות (לא יכולתי להתאפק)
אם לאתי יש כ"כ הרבה כסף...
שתקנה סטייליסט שיעיף לה את המשקפיים האלו לאלתר!
ואני היחידה שניקול לא נראת לה אמינה במיוחד?!
דפנה (המהממת) הזו חיה בסרט לא?! מעניין מה שרון רובינשטיין הייתה אומרת על זה...?

עד כאן להיום,
שולחת לכם ים של נשיקות,
אוהבת,

אההה, וכמעט שכחתי, שיר ברוח הנוסטגיה - דינה ברזילי

יום שבת, 10 בדצמבר 2011

הישראלית המכוערת

רומא, יום ראשון,טרום חג המולד, עצי אשוח בכל חור, אווירת חג מהולה בשופינג...
בעודי מחפשת בגדים בבניין זארה שבויה דל קורסו (רומא),
הבטתי בבגדים שהיו מונחים על הקולבים.
ולאחר מכן, פשפשתי מעט בחולצות שהיו מונחות על הסטנד.
בסמוך אליי, ניצבה לה אישה אחת.
בערך בשנות השלושים,
נעלה נעלי ספורט ממותגות,
לבשה טרנינג בז' שדמה לסרבל טיסה,
שיער אסוף בקוקו נמוך ברישול,
ללא טיפת איפור, ספק קרם פנים.
היא הייתה קרובה אליי יחסית.
התחלתי להרהר לעצמי,
"בבקשה שזה לא מה שאני חושבת שזה,
אוף...בדקתי שהחבר שלי רחוק, שגם אם זה זה, שלא יראה...
בבקשה לא... חשבתי שכבר עברנו את הימים האלה..."

האישה לפתע פתחה את פיה וצרחה:
"אבי!!! אבי!! בוא תראה את החולצות פה!"

ידעתי שהיא ישראלית!
ידעתי! ידעתי! ידעתי!!!
כך כל נבדלת מהנוף האירופאי המושלם.
מעצבנת אחת!
לא היית מעזה להוציא את קצה חוטמך בסרבל טיסה שכזה באדמת הקודש.
אז למה את מרשה לעצמה להסתובב כך בבירה האירופאית?
בגלל שאינך מכירה אף אחד?!
בגלל שאת לא מצטלמת ומעלה לפייסבוק?! 
בואי נודה בזה, לא מדובר על עניין של כסף, רק של אסתטיקה מינימלית.
אני קוראת לסדר את כל הישראלים שחושבים לשהגיע לרומא פרושו ללבוש בגדים שאיתם יוצאים לטְרֶקִים!
כאלה שלא אכפת לכם אם יקרעו או יתבלו.
הטיול של אחרי צבא, עבר...עבר!!!

לטיפולכם המסור אודה,
אוהבת,
נועה.







יום שני, 5 בדצמבר 2011

לא נגענו!:)

הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות

האיזורים הכחולים

"מזל טוב, עד 120" היא ברכת יומולדת השגורה בפינו.
אולם, האם לרגע תהינו מה ניתן לעשות על מנת להאריך את תוחלת החיים?
בארבע איזורים בכדוה"א תוחלת החיים של רוב התושבים נושקת למאה שנים.
דן בוטנר,לשעבר כתב בנשיונל גאוגרפיק,מחנך, סופר ונואם יצא למחקר ברחבי העולם על מנת לפצח את סוד אריכות הימים של תושבי האיזורים "הכחולים" (אגב,המושג "איזור כחול" נולד היות מיפוי האיזורים הנ"ל בעט כחול)
לאחר סדרה של בדיקות ושאלונים בוטנר וחוקריו הגיעו למסקנה כי בכל מקום מספר דברים משתנים אולם הבסיס קבוע.
איך איך חיים עד 120 שנים?
מצ"בים מספר לינקים מעניינים במיוחד.


קצת על המחקר מסקנותיו והישגיו

10 עובדות על אריכות ימים

שיר נוסטלגי במתנה! כנסו! מעלה חיוך ומזכיר נשכחות=)


הבגד שלה מתאים לרקע של הבלוג, סבתא זפטא!