צפייה בסדרת טלוויזיה אופנתית ולא עמוקה במיוחד (אתם וודאי מנחשים) שיגרה אותי לעברי.
בסדרה צולם הבסיס הצבאי שלי.
נזכרתי איך כהייתי קצינה צעירה, חברה שלחה לי טבלת תפקידים שמתפנים בחיל האוויר.
סתם, בכדי לראות...
הייתי אז כבר רגל אחת בחוץ, חודשיים לשחרור.
ובדרך לא דרך,
מצאתי עצמי ברכבת בדרך לצפון הארץ מצויידת בחצי כריך חלומי מלחם קל דגנים בלי מלפפון חמוץ.
הרכבת הייתה נוראית, לא היה מזגן (האם רק לי עלתה אסוציאצייה מחרידה בקריאת שורה זו?!)
אולם תחושת ההגשמה העצמית המממשת ובאה, גרמה לי להתעלם מגבינת השמנת שנמרחה עליו תוך כדי שהדרתי שיבה ברכבת.
הבטתי שמאלה וראיתי איך תל אביב המעויירת הופכת אט אט לקו כחול של ים, אח"כ עצרנו בתחנות השונות,
ירדתי בתחנת חיפה, שעבור ראשל"צית הרגישה לי באותם ימים כמו קצה העולם.
משם אוטובוס לבסיס רמת דוד.
אח"כ גיליתי שיש דרך קצרה בהרבה שגם עוברת באליכין (שם תמיד קיוויתי שיעלה בועז מעודה:)
הבסיס ירוק, עמוס בעצי אקליפטוס, מבנים מוזרים, מדים בהירים וסרבלי עבודה.
איך שנכנסתי לשם, טרם ראיון הקבלה - היה לנו ברור שנועדנו זה לזו.
לא רק שאני והעמק זו הייתה אהבה ממבט ראשון אף התפקיד היה מאתגר, חיילים מעניינים ואנשים מקסימים, צחוקים ועבודה על השעות הקטנות של הלילה, קסטות של 54 קלוריות, הפי היפו בשקם, וחברות אמת שמלוות אותי עד היום.
אני אוהבת להתרפק על נוסטלגיות.זה רע?!
במקרה אמש צפיתי בסרט "חצות בפריז" של וודי אלן, בו הגיבור הנוירוטי והפסיבי מתאהב בפריז של שנות העשרים, במסגרת התאהבותו נפגש עם אמנים מהשורה הראשונה (המינגוואי, פיקאסו, סלוודור דלי ושות') פוגש אף בחורה יפייפיה שבאחת משיחותיהם מציינת בפניו שהייתה שמחה לחזור לתקופת הרנסנס.
כך, וודי אלן כמו שרק וודי אלן יודע, מערער את יסודות המחשבה הראלית,
אני מתקשה להיזכר האם בעת שירותי הצבאי ידעתי/הרגשתי שזו תקופה שאתרפק עליה?
האם זה גם מתרחש ברגעים אלה ממש?
האם יום יבוא ואאנח בסיפוק על תקופתי כסטודנטית לרפואה באיטליה שמבלה את ימיה בספרייה שאין בה ספרים??
אז החלטתי לכתוב על הווה,
וזה מה שיצא...
ומילה אחת לגבי מעושרות (לא יכולתי להתאפק)
אם לאתי יש כ"כ הרבה כסף...
שתקנה סטייליסט שיעיף לה את המשקפיים האלו לאלתר!
ואני היחידה שניקול לא נראת לה אמינה במיוחד?!
דפנה (המהממת) הזו חיה בסרט לא?! מעניין מה שרון רובינשטיין הייתה אומרת על זה...?
עד כאן להיום,
שולחת לכם ים של נשיקות,
אוהבת,
אההה, וכמעט שכחתי, שיר ברוח הנוסטגיה - דינה ברזילי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה